אדלינה קליין של מחוזות הרוח
מאמר על ספרי שירתה:
"עצי האקץ" (הוצ' "א.דגני", ירושלים)
תשס"ג – 2003
"שמש חומות" (הוצ'
"ביצרון", ירושלים) תש"ע – 2009
"ריקוד הצרצר"
(הוצ' "עקד", תל-אביב) תש"ע – 2009
מאת: ד"ר חדווה רבינזון
בכרך
נקודת תצפית וזמן
שירתה של אדלינה קליין הינה בבחינת " ראייה מלמעלה – מרחוק".
מצוייה היא במחוזות הרוח ואופפת את המציאות המפוכחת והקרה ברשת פניני יופי של עולם
הרוחניות, עולם הדמיון ועולם הרגש של המשורר.
מאפיין זה של שירי אדלינה מזכיר לנו את הנאמר מקדמת דנן, בספרו של אריסטו
" קטגוריות" בו הוא אומר שהחומר איננו המהות העליונה של דבר, וכי גם אם
נוציא את המאפיינים של הדבר מן התמונה, עדיין תישאר המהות. את שירת אדלינה
מאפיינים גם ה"דבר" עצמו, במובנו הפיזי, וגם מהותו הרוחנית. ולא רק
הפיזי במובן "חומר" אלא כל עולם התחושות האנושי.
אדלינה משתמשת במציאות שהיא מתארת בכל החושים. והחושים נלכדים בעולם זמן
העבר, או בזמן ההווה ומגווניו ביחסי האנוש שה"אני השר" חש בצורה פיזית
ורוחנית כאחד. בשירה ("קלוז' האחרת") – במחוזות ילדותה, שומעת היא קולות
: "קוֹלוֹתֵינוּ מְהַדְהֵדִים בֵּין אַנְפוֹת הַמַּיִם הַלְּבַנְבַּנּוֹת,
בֵּין קִפּוֹדֵי הַיְעָרוֹת.. היא שומעת "צעדי ילדים קטנים רצים להתעמלות בחצר" חוש השמע פועל
כחוש הריח.. "שָׁם כִּכְּרוֹת לֶחֶם אָפוּי וּפָרִיךְ/לִטֵּף אֶת
אַפֵּנוּ". מצבי גוף משתנים בשיריה..
(ב"מקפלת")
"מְקֻפֶּלֶת עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים//עַל פְּנֵי טִיפּוֹת בְּכוֹס הַבְּחִישָׁה הַבִּלְתִּי
נִלְאֵית". ה"עֵינַיִם/מְתַעְתּעוֹת/מִשְׁתָּהוֹת
בַּקֻּלְמוֹס הַרוֹשֵׁם" (ב"אחזתי"). ה"אצבעות" שרות אצל
אדלינה (ב"שכפול"). החושים,
תנועות הגוף הופכים למצבי נפש, להוויות רגשיות ורוחניות המבוטאות בפיזי.. לעתים
בפיזי הזעיר
"נַפְשִׁי נִלְקַחַת לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים, בִּצְרוֹרוֹת
קְטַנוֹת בַּאֲרִיזוֹת יוֹם/נֶאֱרַגְתִּי,
לְרַחֵף בְּיַעַר כָּזֶה בַּחֲלוֹמוֹתַי/הַטְּבוּעִים בְּיָרוֹק בְּמֶרְחֲבֵי
עַד"... אומרת אדלינה (ב"דוֹ רֶה מִי") בספרה "עצי האקץ".
תכונות אלו מזכירות את יצירתו של המשורר ההודי SOUDHIR JANARDHANAN. בשירו "טרפז" כותב סודיר את המלים
הבאות:
"למעלה/מעבר התכניות המתוכננות/שמחות פורצות/וקפיצת הקארמה..
ואילו בשירו "היום, אתמול, מחר" – בדומה לאדלינה משתמש סודיר בחושים וב-מעבר לחושים, ובזמנים
המשתלבים: "האופי, מטבע היצור, לובש מסכה של אדם לא ידוע./החלום – השינה
הערה/טיולי המוח מעבר לעיניים העצומות/דמויות מונוכרומטיות רואים רצונות צבעוניים
/ ואני.. ספקטרום של גוונים שטוהרו//השחר – אם הלילה/ הים, שחור כדף מתכת
נוצצת/השמיים הכהים כערפל בראי מפוייח/אני – האדמה של האור העמום – תלוי
בחלל. היום, ומחר האתמול, העבר נראה
בהווה/העתיד משתקף בהווה/ואילו אני זוכר את האתמול, את היום ואת המחר"...
בהיבט געגועים אל העבר והכאב העמוק בו משתמשת אדלינה באישים במקומות
ובחפצים פיזיים קיימים – כגון:("שְׁעוֹנִים שֶׁל הוֹרַי עַל
יָדַי")
בו העבר הנורא מתבטא בפרטים פיזיים קטנים.. "רְצוּעָתָם
חוֹתֶכֶת//בּוֹהָה, קְטַנְטַנָּה/בְּחֶדֶר צַר וטָפֵל". היא משתמשת בשם
רחובות ומקומות וגם מזכירה אישים מן ההיסטוריה ,כגון קרל לוץ, אותו דיפלומט
שווייצרי, חסיד אומות העולם, שהציל כה הרבה יהודים בשואה: "מַנְהִיג שֶׁלֹּא
נִכְנַע./כָּאִישׁ שֶׁלִבּוֹ הָרָחָב הָיָה מָעוֹז וּמִבְצָר" (ב"בית
הזכוכית").
הווה ועבר אינם מתעמתים בשירת אדלינה, הם יותר משלימים זה את זו, ואילו
המשוררת נעה בזרימה אינסופית ושטה עמה באוויר.
(ב"עפיפוני האתמול") שומרת היא בקנאות את נקודת המוצא של העבר –
את "מִרְפֶּסֶת הַגַּן בִּתְנוּחַת הַצְּלָלִים" וכל שעות היופי בכל
גווניהם ותחושותיהם: "בֵּין פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים שֶׁל הַבֹּקֶר/לִימוֹנִית
מְחַיֶּכֶת עִם הַתַּפוּז" . החושניות האינסופית של "הַתַּפוּחַ המְמַלֵּא
אֶת לֶחְיוֹ הַסְּמוּקָה בְּסִפּוּק".
הכל זורם אצל אדלינה: "אֵדֵי הָעֲרָפֶל 'פוסעים' אֶל הֶהָרִים,
'להתפזר' בֵינוֹת העֲנָנִים,/סִירַת המְשׁוֹטִים, 'חולפת ומשייטת' "בֵּין
זַרְזִיפֵי הֶעָלִים", ואדלינה מבקשת
לתפוס את הזרימה בידיה ולאסוף "עפיפונים בִּמְשִׁיכַת חוּט", באותם מעברים
חדים של החיים. גם הגורמים הפיזיים של חיי
היום יום זורמים: "הסְפָרִים, סְרָטִים,
זוֹרְמִים,/פַּרְפָּרִים...//מַאֲרִיכִים מְקַצְּרִים"(מ"ספרים
זורמים"). אלא שמרחב זרימתה מביא
אותה למחוזות לא ידועים, מחוזות ריק וריקנות – ושאלתה היא, כשאלת היחיד האוניברסלית , "מָה הֵבֵאתִי
מִן הַמִּרְפֶּסֶת אֶל הַגַּן,/מֵהָעֵצִים אֶל הַבְּאֵר?/ הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּאַמְתַּחְתִּי?//מִי
הַתּוֹמְכִים בִּי, מִי הַנִתְמָכִים עַל-יָדִי"... מרחפת
היא "בְּאֶרֶץ צִיָּה/בָּהּ אֵין כְּלָל בְּאֵרוֹת אוֹ מַיִם"
(מ"אותנטי"). בכל פניותיה
הפואטיות של אדלינה נותרת שאלה זו בעינה. ומאותם מחוזות הרוח נתקלת היא לפתע
במציאות אכזרית שבה "אֵין יוֹתֵר קְרִירוּת, אֵין יוֹתֵר חֲמִימוּת,/אֵין
יוֹתֵר סַקְרָנוּת בָּאָדָם, בַּסְּפָרִים". מן המימד האישי, הפשוט והפיזי
בו "קָּפֶה שֶׁל בֹּקֶר מִתְקָרֵר" ("בספרים
זורמים") - אל הקור הלאומי ותודעת המוות הכללית של מציאות
חיינו: "בְּטַבוּרָה שֶׁל שְׁכוּנַת הַגַּנִּים/אוֹטוֹבוּס סְפוּג
דָּמִים/עוֹמֵד נֶאֱשָׁם בַּכְּבישׁ הַזּוֹעֵק/פִּגּוּעַ מִתְאַבֵּד בְּקַו 20 –
הַצִּילוּ.../אַחַד עָשָׂר בְּנֵי אָדָם
שׁוֹקְקֵי חַיִּים/אֵינָם!" !!!!!!!!! (ב"נחמו עמי
ומי ינוחם") - הווה קשה מנשוא.
תנועה בשירתה של אדלינה
המעניין ואחד הדברים הייחודיים המאפיינים את שירת אדלינה קליין היא
אין-סוף התנועה בשיריה. זו אינה רק תנועה של הווה ועבר, תנועת הזמן, אלא תנועה
פואטית לכל הכיוונים. (ב"טבע שב אל עצמו") נעה אדלינה מן הכלל אל האישי
– מן הטבע אל האנושי: "הַטֶּבַע שָׁב אֶל עַצְמוֹ/זֶה נָכוֹן כִּי הַטֶּבַע
תָּמִיד/שָׁב אֶל הִתְבּוֹנְנוּת/עַצְמֵנוּ בִּרְאִי/הָאָדָמה//הַטֶּבַע שָׁב אֶל
עַצְמוֹ/ בְּהִתְעוֹרְרוּת תְּמִידִית/וְאֵין בּוֹ דָּבָר שֶׁמַּפְרִיעַ
לַחִלָּזוֹן לָצֵאת מֵהַקֻּנְכִיָּה"
שב אל עצמו – לעומת החילזון הפורץ החוצה.
אדלינה מחזיקה בָּ"עֵץ חָזָק חָזָק/עַד כְּלוֹת הַכּוֹחוֹת/וְהָרוּחַ,
סָעֲרָה וְקָצְפָה וְטִלְטְלָה/וְחָשַׁבְנוּ קֵץ כָּל הָעוֹלָם/שֶׁמִּחוּץ
לַשַׁעַר,שֶׁמִּחוּץ לַגָּדֵר, שֶׁמִּחוּץ לַבַּית - // התנועה בשיר זה היא אל
פנים הבית.. "וּבָּאנוּ אֶל הַבַּית פְּנִימָה וְחַשְׁנוּ
מֻגָּנִים"(מ"ליקוי חמה של חורף בקלוז'"). התנועה במימד קדימה-
אחורה קשורה בסמליות בשיר: ("פסיעה") - "רְצוֹנוֹת שֶׁאֵינָם חֲשׁוּבִים/דוֹחֲסִים//מַחְשְׁבוֹתֵינוּ
לְשְׁבִיל אֵין יוֹדֵעַ/הַחוֹצֶה, אוֹמֵר לַעֲצוֹר/דְּהִירָתוֹ
הַמּוּאֶצֶת/לִכְדֵי/פְּסִיעָה לְאחוֹר" .
תנועתה הפואטית של אדלינה נעה גם בין ה'אין' ל'יש' (ב"פסגתיות") תאמר המשוררת:
"רְמִיסָה פִּסְגָּתִית/אֶל הָאֵין... ומאידך.. מתגלה: "מַלְכַּת גַּנִים/שֶׁל
חֲלוֹמוֹת/בְּהַגְשָׁמָה אֶפְשָׁרִית". הנדידה היא גם מן הגלוי אל הנסתר
- (ב"מקופלת"), "פָּנִים –
עֵינַיִם/עֵינַיִם- פָּנִים/גְּלוּיִים- מַסְתִּירִים/ מַסְתִּירִים-
גְּלוּיִים" - התנועה מצוייה גם במישור התחושי העמוק ביותר של ה"אני
השירי". (ב"רעשים") לבבה
"אומר" ואילו האחרים "שׁוֹתְקִים/בְּלֹא דַּעַת/ אוֹתִי" מן האמירה אל השתיקה! בשירים
אחדים מתאפיינת התנועה בשאטה ק ד י
מ ה אל העתיד (ב"שביל מוליך
עקבות") – "כַּף הרֶגֶל שֶׁחָרְצָה עָתִיד/לִשְׁבִיל מוֹלִיךְ עֲקֵבוֹת"
אך כמעט תמיד תהיה התנועה בין אי הידיעה ותחושת ה א י נ ו ת המאפיינת את
שיריה ובתנועה אל החידלון.
(ב"עדנה") "פּוֹסְעוֹת מָתוּן/וּפִעְנוּחַ הֵעָנוּת- /אוֹבְדוֹת
בַּגְּבוּל/הָלוֹךְ וְהֵעָלֵם/הָלוֹךְ וְאֵין...." או (ב"ולו ידע הלילה") "אילו יָדְעוּ הַפְּרַחִים,//לֹא הָלְכוּ
השְׁבִילִים/אַחַר פַּסִּים "ללֹא מוֹצָא". השלגים הם 'אִילְּמִים'
(ב"שלגים אלמים"), החֲשִׁיבָה מְרֻחֶקֶת "אֶל
הַדּוֹמֵם"(ב"תמצית") אבל אדלינה תמיד תמיד "עוֹדָהּ
נִסְחֶפֶת בַּזֶרֶם"..(ב"קליפה חצויה").
דת ואישה ושלום
בניגוד לעמדה החרדית, אדלינה קליין תקשור את ה"התגלות הדתית"
במוטיב האישה וחושניותה. עולמו הרוחני של האר"י הקדוש מתגלה ב"טַבוּר הַבֶּטֶן, טַבּוּר הָעוֹלָם,
שהמַּיִם מְצִיפִים אותו בִּתְנוּעוֹת מַעֲגָלִיּוֹת – סמל אירוטי מובהק
(ב"התגלות").
(ב"תפילת הנשים") היא היא השבה אל המקורות באֹרח טבעי,
"מִלֵּב לִבָּן שֶׁל הַגַּעְגּוּעִים,/אֶל הַתֹּם, הַזְכוּת, וְהַטּוֹהַר
הַבְּרֵאשִׁיתִי"!
"תְּפִילַּת נָשִׁים בָּאָה מִידִיעָה כְּמוּסָה/כִּי תְּפִלוֹת
נַעֲנוֹת לָאִשָּׁה" כי האישה
חזקה ומשאת נפשן של נשים "טְמוּנָה
בַּתִּקְוָה/הַמְסַיַּעַת לַנֶּפֶשׁ לַעֲמֹד בַּפֶרֶץ". אדלינה מציאותית לחלוטין, ואומרת בגלוי כי:
"הַאֵם, הָאִשָׁה, הַבַּת – בְּצָרְכֵי נַפְשָׁן/לְהִשְׁתַּחְרֵר
מֵהַתְּפִלָּה הַמְמֻסֶּדֶת/הַמְקֻבַּעַת בְּנוֹסַח יָדוּעַ". תפילתה של אישה
היא הֶמְיַת הַלֵּב שֶׁל הַתַּרְבּוּת/כְּמוֹ מַיִם צְלוּלִים הַפוֹרְצִים
מֵעִמְקֵי הָאֲדָמָה".
השלום בשירת אדלינה מתגלה במישור הנשיות האישי ביותר. אולי בצורה עמוקה
יותר ממשוררים אחרים, מביאה אדלינה את שאלת השלום בין אנשים האוהבים זה את זה
ושואלת: "אֲבַל מַהִי אַהֲבָה?/אֵם מַחָר יֶאֶסְרוּ עָלֵינוּ לֶאֱהוֹב/כִּי
אַתָּה עַרְבִי וַאֲנִי יְהוּדִיָּה//מַהוּ שָׁלוֹם?/הַאִם בַּשָׁמַיִם גַּם כֵּן
יֵשׁ חֲלֻקָּה?...
מן הרוחניות אל המציאות וחזרה אל הרוח
מן הרוחניות העליונה ומכמני עולם הדמיון אל המציאות המפוקחת ותחושת הניכור
והתימהון הקוסמי של היחיד ושל האומה. התחושה היא של "נִתּוּק/ בָּעֵינַיִם
הַבּוֹהוֹת אֶת הַהֶלֶם" ("נחמו עמי
ומי ינוחם"). תחושת חידלון זו בשירת
אדלינה נוגעת בכל – הכול מאבד את ערכו ,גם המחשבה. ובציניות מתבוננת המשוררת
בשירתה "בְּצַד יָמִין, חָשַׁב – רָצוּי,/בְּצַד שְׂמֹאל חָשַׁב – לֹא/שָׁמַר
בַּזִּכָּרון.//אֲבָל מָחָר שָׁכַח מַה שָּׁמַר... (מ"מוזות").
תחושה זו דומה לתחושותיו של המשורר האמריקני WALLACE STEVENS אשר
נפטר בשנת 1955. תחושת החידלון השוררת
בשיר
"אני המלאך ההכרחי של
האדמה/כיוון שבראייתי רואה אתה שנית את האדמה/ נקייה ממערכת אסירת אדם נוקשה
ועקשנית/ובשמיעתי אתה שומע את משקעה הטרגי עולה בנזילות שוהה
ונוזלת,/כמו מילות מים הנשטפות ואינן/…
//כמו רוח המופיעה/ בתופעות של מבט כה
קל, שבניע כתפי/ומהר, מהר מדי,
נעלמתי"
יחד עם זאת אין היוצרת מוותרת על מחוזות הרוח שלה. לעולם לא תוותר על יצירתה
והיא לבסוף מתיישבת ל"מִסְפַּר יְמֵי חֲשִׁיבָה וּכְתִיבָה./אָז
הַזְּרָעִים הֵנִיבוּ אוֹתִיוֹת-/שֶׁהִתְחַבְּרוּ הֵיטֵב לַנְּיָר" (המשך:
ל"מוזות") שואבת היא נחמה משני מקורות – מעולם העבר של ביתה;
"חָשַׁבְתִּי לְנַעֵר עַצְמִי בְּנַדְנֵדַת יַלְדוּת עַד שִׁכְרוֹן
החוּשִׁים" (ב"ריקוד הצרצר"), והיא תשוב תמיד אל מחוזות הרוח,
להתעלות שנית אל מקורות היופי של היוצר "אל העפיפונים ואל הפריחה "אֶל
פְרָחִים יְרֻקֵּי מַבָּט אַשְׁקֶה
שְׂפָתַי" ("בחושך לא רואים עמוק").
יצירתה מלאת היופי והעדינות של אדלינה נסבה על עולמו של היוצר, אולי היוצר הישראלי, על המאבק
המתמיד בין הגעגוע ל"אני"
היצירתי, למקורות הנוחם ולאוצרות הנפש
- לבין
בדידות היחיד ובדידות האומה.
לכבוד היה לי לעיין בשירתה של יוצרת כה רגישה, המבטאת בעצם את מהות ה"אנוש" הישראלי
והאוניברסלי.
